ב־15 השנים האחרונות נמצאת רצועת עזה במצור. אחד מתוצרי מצב זה הוא שהדבר היחיד שיהודים בישראל יודעים על עזה הוא שיורים משטח זה רקטות. אין כמעט מידע על המצב בעזה, על החיים בעזה, על הילדים בעזה או על התרבות בעזה. בקורס שיש לי הכבוד ללמד במחלקה ללימודי המזרח־התיכון עם ד"ר דותן הלוי, אנחנו מנסים להרחיב את היריעה ולאפשר לסטודנטיות ולסטודנטים ללמוד על היסטוריה, חברה ותרבות בעזה – מעבר לדיון המצומצם בתקשורת.
אנסה להעניק כאן טעימה מהנושא דרך רומן עזתי. בערבית הרומן נקרא مشاة لا يعبرون الطريق, והוא תורגם לעברית בשם "דורכים במקום" (הוצאת "מכתוב", 2023). המחבר הוא עאטף אבו סֵייף, כיום בכיר הסופרים הפלסטינים העזתים, שלפני כשנתיים החל לכהן גם כשר התרבות הפלסטיני. תרגמתי את הרומן בעבודה משותפת עם עורך התרגום אנטון שלחת, ואני מזמין אתכן ואתכם לנסות לקרוא אותו בערבית, או לקרוא את הרומן בעברית שיראה אור בשנה זו.
זהו ספר מפתיע מאוד – רומן בלשי מעזה. בקצרה, איש זקן נפגע בתאונת דרכים בזמן שחצה את הכביש, והוא מובהל אל בית החולים המרכזי בעזה. שם מתגלה שלא ידוע דבר על האיש. אף אחד לא מכיר אותו, אין עליו תעודות מזהות, הוא נפגע בזמן שצעד לצד אופניו, ונהג מונית שמצא אותו שרוע על הכביש הוא שהעבירו לבית החולים. ליד מיטתו מתגודדים חמישה: סטודנטית שעברה ליד מקום התאונה, בעל דוכן פירות שליד חנותו אירעה התאונה, עיתונאי המסקר את המקרה, נהג מונית שהבהיל את האיש הזקן לבית החולים ושוטר בית החולים – שמחליט לקחת את החקירה לידיו. מי פגע בו? מיהו אותו זקן? ומדוע סיפורו הוא סיפורה של עזה כולה? את התשובות לכך תוכלו למצוא ברומן.